1מי סברת האם סבור אתה שעשו בית שמאי כדבריהם עצמם בפועל? לא עשו בית שמאי כדבריהם, ולא נחלקו אלא בסברה. ור' יוחנן אמר: עשו ועשו. ומעירים: ודבר זה שנוי בפלוגתא במחלוקת של רב ושמואל גם כן. שרב אומר: לא עשו בית שמאי כדבריהם, ושמואל אמר: עשו ועשו.2ומבררים: אימת מתי מדובר כאן? אילימא אם תאמר קודם שיצאה בת קול ואמרה כי הלכה כבית הלל — מאי טעמא דמאן דאמר מה הטעם של מי שאומר שלא עשו, ומדוע לא יעשו בית שמאי כדבריהם? ואלא לאחר שיצאה בת קול — מאי טעמא דמאן דאמר מה הטעם אם כן של מי שאומר שעשו? הלא נפסקה הלכה על ידי בת קול!3ומשיבים: בשני המקרים אין קושי, שכן אי בעית אימא אם תרצה אמור שהיה זה קודם בת קול, ואי בעית אימא ואם תרצה אמור שהיה זה לאחר בת קול. ומפרשים: אי בעית אימא אם תרצה אמור שהיה זה קודם בת קול, וכגון שהמצב היה כך: שבית הלל היו רובא הרוב במספר החכמים, ועל כן, למאן דאמר לדעת מי שאומר שלא עשו — דהא שהרי בית הלל הם רובא הרוב ויש איפוא לנהוג כדעת הרוב, וכך אכן נהגו.4ומאן דאמר ולדעת מי שאומר שעשו — סברו בית שמאי: כי אזלינן בתר רובא כאשר הולכים אנו אחר הרוב — הרי זה רק היכא דכי הדדי נינהו במקום שהחולקים שווים זה לזה בחכמתם, אבל הכא כאן, בית שמאי מחדדי טפי מחודדים יותר בחכמתם מבית הלל ולכן נהגו כדבריהם, אף שהיו מיעוט.5ואי בעית אימא ואם תרצה אמור שהיה הדבר לאחר שיצאה בת קול, מאן דאמר מי שאומר שלא עשו בית שמאי כדבריהם — דהא נפקא שהרי יצאה בת קול, ומאן דאמר ומי שאומר שעשו — שיטת ר' יהושע היא, שאמר במקום אחר: אין משגיחין בבת קול לפסוק הלכה על פיה.6וחוזרת השאלה: ומאן דאמר ולדעת מי שאומר שעשו, הרי קרינן אנו יכולים לקרוא ולדון שכאן יש איסור "לא תתגדדו", במובן — לא תעשו אגודות אגודות! אמר אביי: כי אמרינן כאשר אנו אומרים איסור "לא תתגדדו" — הרי זה כגון שתי בתי דינין הנמצאים בעיר אחת, הללו מורים כדברי בית שמאי, והללו מורים כדברי בית הלל, אבל שתי בתי דינים בשתי עיירות — לית לן אין לנו בה איסור.7אמר ליה לו רבא: והא והרי בית שמאי ובית הלל כשתי בתי דינים בעיר אחת דמי הם נחשבים, שהרי מחלוקתם לא היתה במקום מסויים, ובית שמאי ובית הלל היו בכל מקום! אלא אמר רבא: כי אמרינן כאשר אומרים אנו איסור "לא תתגדדו" — הרי זה כגון בית דין בעיר אחת, שפלג חלק ממנו מורין כדברי בית שמאי, ופלג מורין כדברי בית הלל. אבל שתי בתי דינין נפרדים בעיר אחת — לית לן בה אין לנו איסור.8ומנסים להביא ראיות לענין זה שאמרנו, תא שמע בוא ושמע ראיה ממה ששנינו: במקומו של ר' אליעזר היו כורתים עצים לעשות מהם פחמים בשבת, כדי לעשות ולתקן באמצעותם ברזל שישמש כסכין של מילה למול בו ביום. שלדעת ר' אליעזר לא רק מצות המילה עצמה דוחה שבת, אלא גם הכנתם ועשייתם של כל המכשירים הצריכים לה, אף הם דוחים את השבת. ועוד: במקומו של ר' יוסי הגלילי היו אוכלים בשר עוף בחלב, שלדעתו אין איסור אלא בבשר בהמה בחלב, ולא בעוף.9ונדקדק: במקומו של ר' אליעזר — אין כן, אולם במקומו של ר' עקיבא למשל — לא. דתניא שכן שנינו בברייתא, כלל אמר ר' עקיבא: כל מלאכה שאפשר היה לעשותה מערב שבת — אין דוחה את השבת, גם אם יש בה מצוה. ואין השבת נדחית מפני מצוה שזמנה בשבת אלא כאשר אי אפשר להכינה קודם לכן כגון המילה עצמה, שאי אפשר להקדימה.10ושואלים: והאי מאי תיובתא וזו מה קושיה היא הלא כבר אמרנו כי אם שינוי המנהגים הוא במקומות מקומות הרי זה שאני שונה ואין בכך משום "לא תתגודדו", ובפירוש נאמר כאן שנעשה הדבר במקומו של ר' אליעזר ואין בכך איפוא משום אגודות אגודות! ותוהים: ובאמת, ודקארי לה מאי קארי לה ומי שהקשה אותה מה הקשה אותה, מה הוקשה לו? שהרי נאמר במפורש שהדבר נעשה במקומו של ר' אליעזר?!11ומשיבים: סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר כי משום חומרא החומרה שבשבת — כמקום אחד דמי נחשב, שההיתר של שוני מנהגים במקומות שונים הוא באיסורים אחרים, אבל איסור שבת החמור אין ראוי לנהוג בו מנהגים שונים אף במקומות נבדלים כדי שלא יבואו לזלזל בו, על כן קא משמע לן השמיע לנו שגם בזה אפשר לנהוג בדרכים שונות במקומות שונים.12ומנסים להביא ראיה אחרת מענין שבת, תא שמע בא ושמע, שר' אבהו, כי איקלע לאתריה כאשר היה מזדמן למקומו של ר' יהושע בן לוי הוה היה ר' אבהו מטלטל בשבת שרגא מנורה לאחר שכבתה האש שהיתה דולקת בה באותה שבת, שר' יהושע בן לוי פסק כדעת האומר שמותר לטלטל מוקצה כזה. וכי איקלע לאתריה וכאשר היה מזדמן למקומו של ר' יוחנן שאסר טלטול מוקצה כזה בשבת, לא הוה היה מטלטל שרגא מנורה.13ושוב תוהים: והאי מאי קושיא ואף זו מה קושיה היא וכי לא אמרינן אומרים אנו כי נוהג שונה במקומות שונים שאני שונה? ושינוי המנהגים כאן היה הלא בשני מקומות נבדלים! ומסבירים: אנן, הכי קאמרינן אנחנו, כך אומרים אנו, זו היתה השאלה: ר' אבהו עצמו, היכי עביד הכא הכי והיכי עביד הכא הכי איך עשה כאן כך ואיך עשה כאן כך?14ומשיבים: לאמיתו של דבר ר' אבהו כר' יהושע בן לוי סבירא ליה סבור הוא ולשיטתו מותר טלטול מוקצה זה. וכי מקלע לאתריה וכאשר היה מזדמן למקומו של ר' יוחנן לא הוה היה מטלטל משום כבודו של ר' יוחנן, שלא רצה להראות שאינו סבור כדברי החכם הגדול הזה, כשהוא מצוי במקומו. ושואלים: והאיכא שמעא והרי יש השמש שהיה מלווה את ר' אבהו והיה רואה אותו נוהג לטלטל מוקצה כזה ולא חשש שהשמש יטלטל גם במקומו של ר' יוחנן! ומשיבים: דמודע ליה לשמעא שהיה מודיע לו לשמש ומסביר לו מדוע הוא משנה מנהגיו.15ומנסים להציע פתרון אחר לשאלה, תא שמע בוא ושמע ראיה לדבר ממה ששנינו במשנתנו: אף על פי שאלו אוסרים ואלו מתירים — לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי. ומעתה, אי אמרת בשלמא נניח אם אתה אומר כי לא עשו בית שמאי כדבריהם, משום הכי כך לא נמנעו. אלא אי אמרת אם אומר אתה שעשו כדבריהם, אמאי מדוע אם כן לא נמנעו מלשאת נשים אלה מאלה?16בשלמא נניח שבית שמאי מבית הלל לא נמנעו, שכן אף שלדעת בית שמאי הצרה היתה צריכה להתייבם או לחלוץ, אולם נישאה לאחר בלא חליצה, הרי גם כשנולדו ילדים מנישואין כאלה שבני חייבי לאוין בלבד נינהו הם לאו של "לא תהיה אשת המת החוצה" ואין בכך איסור כרת, ואין הילדים ממזרים.17אלא בית הלל מבית שמאי אמאי מדוע לא נמנעו מלשאת? הלא לדעתם בני הצרות הללו שהתייבמו בני חייבי כריתות שלא בטל מהן איסור אשת אח וילדים כאלה ממזרים נינהו הם, וכיצד יכלו לשאת נשים משם?18וכי תימא ואם תאמר כי קסברי סבורים בית הלל שאין ממזר מחייבי כריתות אלא מחייבי מיתת בית דין בלבד — והאמר והרי אמר ר' אלעזר: אף על פי שנחלקו בית שמאי ובית הלל בצרות, מודים שאין ממזר אלא ממי שאיסורו איסור ערוה וענוש כרת, הרי שבני צרות שהם חייבי כרת, ממזרים הם לבית הלל! אלא לאו שמע מינה האם לא תלמד ממנה שלא עשו בית שמאי כדבריהם!19ודוחים: לא, לעולם תאמר שעשו, אלא דמודעי להו ופרשי שהיו מודיעים להם לבית הלל והיו פורשים, שכאשר היו באים הנוהגים כבית הלל לשאת נשים מן הנוהגים כבית שמאי, היו מודיעים להם שילדים מסויימים הם בני צרות, ומכיון שלפי שיטת בית הלל ילדים אלה הם ממזרים ואסור לשאת אותם, לכך פרשו ולא נשאום.20ומעירים: הכי נמי מסתברא כך גם כן מסתבר לומר שהיו מודיעים, דקתני סיפא שכן שנה בסופה של משנתנו: כל הטהרות וכל הטמאות, שהיו אלו מטהרין ואלו מטמאין — לא נמנעו מלהיות עושים טהרות אלו על גבי על ידי, בעזרת אלו,21אי אמרת בשלמא דמודעי להו נניח אם אומר אתה שהיו מודיעים להם — משום הכי כך לא נמנעו, אלא אי אמרת אם אומר אתה שלא מודעי להו היו מודיעים להם, בשלמא נניח שבית שמאי מבית הלל לא נמנעו — משום שכל הנחשבות כטמאות לשיטת בית הלל — לשיטת בית שמאי טהרות נינהו הן, ומשום כך לא היו צריכים להקפיד בכך.22אלא בית הלל מבית שמאי למה לא נמנעו? הלא טהרות לשיטת בית שמאי — לשיטת בית הלל טמאות נינהו הן! אלא לאו האם לא מדובר דמודעי להו שהיו בית שמאי מודיעים להם שדברים אלה הם טהורים רק לדעתם, והיו בית הלל פורשים מהם. ומסכמים: אכן שמע מינה למד מכאן שכן הוא.23ושואלים על הוכחה זו: ומאי אולמיה דהך מהך ומה תוקפו של זה מזה? כלומר, מדוע ההוכחה מענין טומאות וטהרות טובה יותר מאשר ההוכחה מענין נישואין? שהרי ענין ההודעה לא נאמר בטומאות במפורש, והוצאנו אותו רק מסברה, ובאותה סברה אפשר היה להשתמש גם לענין נישואין! ומשיבים: מהו דתימא שתאמר צרה שנישאת — קלא אית קול פירסום יש לה, שכיון שדבר זה אינו רגיל, הריהו מתפרסם ברבים, ולכן לכאורה אין צורך להודיע עליו, על כן קא משמע לן השמיע לנו שבכל זאת היו מודיעים להם.24כיון שהזכרנו את דברי ר' אלעזר דנים לגופם של דברים. גופא, אמר ר' אלעזר: אף על פי שנחלקו בית שמאי ובית הלל בצרות, מודים שאין ממזר אלא ממי שאיסורו איסור ערוה וענוש כרת. ותוהים: מאן מי הם המודים? אילימא אם תאמר שבית שמאי הם שמודים לבית הלל — פשיטא פשוט, מובן הדבר מאליו! שהרי אם עשו כדברי עצמם הרי אלה צרות שנישאו לאחר בלא חליצה — בני חייבי לאוין בלבד הם, ואם כן כשרים נינהו הם שהרי בני חייבי לאווים אינם נחשבים כממזרים!25אלא תאמר שמודים בית הלל לבית שמאי — הלא היא גופא עצמה, צרת ערוה הנישאת לאחד מן האחים, לדעת בית הלל חייבי כריתות היא, והוולד ממזר!26ומשיבים: לעולם תאמר שבית שמאי הודו לבית הלל בזה, ואין החידוש בדברים לענין מחלוקת זו, אלא ולאפוקי ולהוציא, למעט משיטת ר' עקיבא, שאמר: יש ממזר גם מחייבי לאוין, ולהוציא מדבריו קא משמע לן השמיע לנו דאין ממזר מחייבי לאוין שבזה הכל מודים שממזר הוא מחייבי כריתות בלבד.27ושוב מנסים להביא הוכחה לשאלה שעסקנו בה בראשונה, אם עשו בית שמאי כדבריהם, ומציעים: תא שמע בוא ושמע, ראיה ממה ששנינו: אף על פי שנחלקו בית שמאי ובית הלל בצרות, ונחלקו באחיות — שאם נפלו שתי אחיות כאחת לייבום שהיו נשואות לשני אחים לפני שני אחים — לדעת בית הלל אסורות שתיהן להתייבם, ואם עברו ונשאו אותן — יגרשו, ובית שמאי מתירים.28וכן נחלקו בגט ישן — גט שנכתב ולא ניתן, ואחרי זמן כתיבתו חיו יחד הבעל והאשה, שלדעת בית שמאי עדיין אפשר להשתמש בו לשם גירושין לאחר זמן. וכן בספק אשת איש, אם קטנה נשואה ולא רק ארוסה יכולה למאן, וכן במגרש את אשתו ולנה עמו לאחר מכן בפונדק, האם חושבים את לינתם יחד בפונדק כהוכחה שנישאו מחדש, או לא,29וכן בשאלה של קדושין בכסף ובשוה כסף, בפרוטה ובשוה פרוטה, שלדעת בית שמאי אין קידושי כסף תופסים אלא בדינר ובשוה דינר, ולדעת בית הלל אף בפרוטה ובשוה פרוטה.30ולמרות שכתוצאה ממחלוקות אלה יש הבדל גדול לגבי מעמדן ההלכתי של נשים שונות, אם נשואות הן או אינן נשואות, ואם בניהן כשרים, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי. ללמדך שיחסי חיבה וריעות היו נוהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר: "והאמת והשלום אהבו" זכריה ח, יט. ר' שמעון אומר: נמנעו הן מן הודאי, ולא נמנעו מן הספק, שלא היו חוששים לאשה מבית שמאי שיש בה אחד מן הספקות הללו.31ולענייננו, אי אמרת בשלמא נניח אם אתה אומר שעשו בית שמאי כדבריהם — משום הכי כך נמנעו. אלא אי אמרת אם אומר אתה שלא עשו, אמאי מדוע נמנעו? ודוחים: ותסברא וכי יכול אתה לסבור כך שמדובר במקרה שעשו כדבריהם? נהי נמי אם אמנם גם כן נאמר שעשו בית שמאי כדבריהם, בשלמא נניח בית הלל נמנעו מבית שמאי משום שחייבי כריתות נינהו הם בני הצרות שהתייבמו וממזרים הם לשיטת בית הלל.32אלא בית שמאי אמאי מדוע נמנעו מלשאת בני צרות שנישאו לשוק כדעת בית הלל? הלא בני חייבי לאוין נינהו הם וכשרים נינהו הם! ומשיבים: כפי שאמר רב נחמן בר יצחק, בענין אחר: לא נצרכה הלכה זו, אלא לצרה עצמה ולא לבניה, הכא נמי כאן גם כן לא נצרכה אלא לצרה עצמה, שלא שנו את ההלכה שנמנעו ביחס לבני הצרות, אלא ביחס לצרות עצמן איך היו נוהגים.33ושואלים עוד: ומאי שנא ומה שונה שהיו פורשים מן הודאי כגון איסור צרות שהן ודאי אסורות לבית הלל — דאיסורא שאיסור הוא לדעתם, הלא גם באותם דינים שנחלקו בהם שהם בגלל ספק, כגון: המגרש אשתו ולנה עמו בפונדק, נמי איסורא גם כן איסור הוא שגם אם טעמם של בית הלל הוא מפני הספק, מכל מקום לדעתם יש בכך משום איסור!34ומשיבים: לא תימא אל תאמר, אל תפרש שלא היו נמנעים מן הנשים שיש לגביהן ספק איסור כגון נתגרש ולנה עמו בפונדקי שזהו רק ספק אם בא עליה, במובן שמקור ההלכה הוא מטעם של ספק, אלא אימא אמור ופרש במובן של מן הסתם. כלומר, שלא היו נמנעים מאשה סתם של בית הלל, שבמקרה שלא ידעו בבירור שהיה ספק קידושין בבני משפחה זו היו נושאים מהם נשים, אבל לא בספק גמור, ומדוע — דמודעי להו שהיו מודיעים להם שדבר זה אסור לשיטתם ופרשי והיו פורשים, ואם לא הודיעו להם — סימן שאין כאן ספק.35ושואלים: אם כן, ומאי קא משמע לן ומה השמיע לנו בזה — שאהבה וריעות היו נוהגים בית שמאי ובית הלל זה בזה ולכן סמכו על בני מחלוקתם שלא יבואו להכשילם בדבר שבעיניהם הוא אסור — הלא היינו רישא הרי זה מה שכבר נאמר בהתחלה ומה חידש אם כן ר' שמעון? ומשיבים: הא קא משמע לן זה השמיע לנו שברייתא זו כולה כדעת ר' שמעון היא ואין כאן מחלוקת בין שני חכמים, אלא ביאור לדברים שנאמרו קודם.36ומציעים הצעה אחרת לפתור את השאלה: תא שמע בוא ושמע ממה שאמר ר' יוחנן בן נורי: היאך הלכה זו בענין צרות רווחת בישראל, כיצד ננהג בה? אם נעשה כדברי בית שמאי ונתיר הצרות לייבום — הלא הולד ממזר לדברי בית הלל, ואם נעשה כדברי בית הלל ונפטור את הצרות לגמרי — הרי הולד על כל פנים פגום לדברי בית שמאי, שהוא בן של אשה שיש בה איסור לאו ואף שאיננו ממזר — פגום הוא. אלא בואו ונתקן להן תקנה כללית לצרות,
